אף אחד לא מזהיר אנשי צוות חדשים מהסוג הספציפי של בדידות שמגיעה עם העבודה - לא הסוג הדרמטי, אלא הסוג השקט והמצטבר שמופיע בשבוע השישי של חוזה, או בעצירת הלינה הרביעית ברציפות שמבלים לבד בחדר מלון בעיר שלא זוכרים את שמה עד הטיול הבא.
למה הבדידות הזו שונה
לבדידות רגילה בדרך כלל יש פתרון ברור - להתקשר לחבר, לחזור הביתה, לראות משפחה. בדידות של אנשי צוות לרוב אי אפשר לתקן ככה, כי האנשים שבדרך כלל היו עוזרים הם בדיוק האנשים שהעבודה מרחיקה אתכם מהם. אזורי זמן גורמים לשיחה מנחמת עם חבר בבית לנחות אצלו בשלוש לפנות בוקר. אורך החוזה אומר ש"סתם לחכות שזה יעבור" נמתח על פני חודשים, לא ימים. והמרקם הספציפי של העבודה - לוחות משמרות, חיי תא, שגרות מלון - הוא לא משהו שרוב החברים בבית יכולים באמת לדמיין, מה שגורם אפילו לשיחה טובה להרגיש קצת לא שלמה.
יש גם אפקט מצטבר שקל לפספס. כל סבב או חוזה מוסיף עוד קצת מרחק מהקצב היומיומי של האנשים בבית - בדיחות פנימיות מתיישנות, התייחסויות משותפות יוצאות משימוש, קבוצות וואטסאפ ממשיכות הלאה בלעדיכם. שום דבר מזה הוא לא אשמת מישהו, אבל לאורך כמה שנים זה יכול להשאיר אנשי צוות מרגישים שהם מנהלים חיים במרחק קל מכל אחד בהם, אפילו מהאנשים שהכי אכפת להם מהם.
מה שלא באמת עוזר
גלילה ברשתות חברתיות כלליות נוטה להחמיר את המצב, לא לשפר אותו - לצפות ביום שלישי רגיל מתגלגל עבור כולם בבית בזמן שאתם בשעה הרביעית של משמרת לילה מחדד את הבידוד במקום להקל עליו. באופן דומה, הבטחת יתר של קשר ("אתקשר כל יום") בדרך כלל קורסת תחת המגבלות האמיתיות של העבודה ומוסיפה אשמה על גבי הבדידות כשזה בלתי נמנע ומחליק.
הסתגרות נוספת גם היא מפתה אך פוגעת - לדלג על חדר האוכל של הצוות לטובת אכילה לבד, או להימנע מאזורים משותפים בעצירת לינה כי חברותיות מרגישה כמו מאמץ. זה לרוב מרגיש קל יותר ברגע נתון, אבל זה נוטה להעמיק את הבדידות במקום להקל עליה. האינסטינקט להתכנס פנימה הוא בדרך כלל בדיוק זה שלא כדאי לעקוב אחריו.
על מה אנשי צוות מנוסים באמת מסתמכים
- מעגל קטן ועקבי - לא רשת רחבה, רק שניים או שלושה אנשים שעונים באופן אמין, אפילו בקצרה, במקום קבוצה גדולה שקל להרגיש בלתי נראה בתוכה
- קשרים בספינה או בקהילת הצוות - האנשים שבאמת חולקים את הסבב או את מחזור עצירות הלינה מבינים את המרקם שלו בלי הסבר, וחברויות כאלה נושאות משקל אמיתי גם אם הן זמניות
- שגרה פיזית - הרגל קבוע בחדר כושר, ריצה סביב הסיפון, הליכה בכל עיר שבה נוחתת עצירת הלינה; הבדידות מצטברת הכי מהר כשלגוף אין מה לעשות עם השעות הנוספות
- פרויקט שהוא לא על המתנה - שפה, קורס, תחביב שנוסע טוב - משהו שנותן לזמן הפנוי צורה מעבר לספירת ימים עד שהחוזה נגמר
לתת לזה שם עוזר יותר משאנשים מצפים
יש אינסטינקט חזק בתעשייה הזו להתייחס לבדידות כאל חולשה שצריך לדחוף מבעד לה בשקט, במיוחד בקרב אנשי צוות שעושים את זה שנים. בפועל, אנשי צוות שמדברים על זה בפירוש - עם בן זוג, עם עמית, אפילו בקצרה בהודעה הביתה - נוטים להתמודד עם זה טוב יותר מאנשי צוות שמתייחסים לזה כאל משהו שצריך להסתיר. זו מציאות תעסוקתית, לא כשל אישי, ולתת לה שם ככזו מסיר חלק מהכוח שלה.
איפה בן זוג באמת משתלב בזה
בן זוג ביבשה או בסבב אחר לא יכול לתקן את הבדידות של חוזה ארוך, וניסיון לעשות זאת לא צריך להיות המטרה - זה משקל כבד מדי לזוגיות אחת לשאת. מה שעוזר יותר הוא בן זוג שבודק מה שלומכם בלי לצפות לחיזוק חוזר קבוע, שמבין שתשובה קצרה ושטוחה משבוע שביעי של חוזה היא עייפות ובידוד מדברים, לא חוסר עניין. עקביות מבחוץ, אפילו במנות קטנות, עושה יותר מכל מאמץ גדול בודד.
זה נעשה קל יותר עם דפוס, לא עם זמן לבדו
הבדידות של סבב ארוך לא נעלמת רק כי עשיתם עשרה חוזים - אבל היא כן נעשית ניתנת יותר לניהול ברגע שיש לכם דפוס אמין להתמודד איתה: למי לשלוח הודעה, מה לעשות עם הזמן הפנוי, איך לדבר על זה בלי להעמיד פנים שהיא לא שם. אנשי צוות שעושים את זה כבר זמן מה לא בהכרח בודדים בתדירות נמוכה יותר - הם פשוט מצוידים יותר טוב לזה כשזה מופיע.
אם זה מתחיל להשפיע על שינה, תיאבון, או היכולת לתפקד כרגיל בתפקיד, זה שווה יותר מאסטרטגיית התמודדות - לרוב חברות התעופה, ספינות התענוגות וחברות הספנות יש כיום איזושהי תמיכה חסויה של רווחה או סיוע לעובדים, בדיוק כי זה חלק ידוע ונפוץ מהעבודה ולא חריג נדיר או מביש בה.
